ערוך לנר על סנהדרין מ״ו

« ערוך לנר על סנהדרין מ״ה ×¢×´×‘ ערוך לנר על סנהדרין מ״ז ×¢×´× »

1 סנהדרין פתח ↗

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – רִבּוּי, ״כִּי קִלְלַת״ – מִיעוּט. אִי הֲווֹ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי, לָא הֲווֹ מְרַבִּינַן אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה דְּדָמֵי לֵהּ בְּכֹל מִילֵּי. הַשְׁתָּא דִּמְרַחֲקִי מֵהֲדָדֵי, אַהֲנִי לְרַבּוֹיֵי שְׁאָר הַנִּסְקָלִין.

2 סנהדרין פתח ↗

דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא״ – אִישׁ, וְלֹא בֵּן. ״חֵטְא״ – מִי שֶׁעַל חֶטְאוֹ נֶהֱרָג, יָצָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁעַל שׁוּם סוֹפוֹ נֶהֱרָג. הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

3 סנהדרין פתח ↗

מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד, וַאֲפִילּוּ בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת. תַּרְגְּמָא רַב חִסְדָּא: בְּבַת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ,

4 תוספות על מכות פתח ↗

זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת. בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מהיא דנפקא לן דדרשינן סנהדרין נא. את אביה היא מחללת היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין אלא מן אחיו אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממיה אבל קשה כיון דכתיב אחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא וי"ל דאי מאחיו הוה אמינא דה"מ כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא. ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין סנהדרין דף מו. דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא למה ליה זוממי זוממין תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפירשתי ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק אלמא דהוה זוממין בחנק אע"פ דליכא דין מיתה בבועל: ועוד מדקתני לקמן: פיר' הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא זה אינו דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני ולאלומי קושייתא קמייתא:

5 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

ממשמע שנאמר וכו' - שאין לינה קרויה אלא עד הבוקר דכתיב שמות ל״ד:כ״ה ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא:

6 סנהדרין פתח ↗

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

7 רש"י פתח ↗

אבל מיתה אחת ועבירה אחת - כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה:

8 תוספות על סנהדרין פתח ↗

השתא דמרחקי מהדדי. והא דאמרי' מנחות נה: כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט לאו דאין דנין כלל אלא דנין בכלל ופרט ואהני לרבויי מידי כי הכא דאהני לרבויי עכו"ם:

9 תוספות פתח ↗

אותו בלא כסותו - ואף על גב דמשעת סקילה היה ערום ס"ד שילבישוהו בשעת תלייה:

10 סנהדרין פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״חֵטְא וְתָלִיתָ״, הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. הָא כֵּיצַד? מְשַׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר, כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה.

11 סנהדרין פתח ↗

12 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֵץ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי קָבוֹר״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה.

13 סנהדרין פתח ↗

כְּלוֹמַר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ כּוּ׳. תַּנְיָא, אוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת. אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ, וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ.

14 סנהדרין פתח ↗

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

14 פסחים פתח ↗

דְּהָא אִיתַּקַּשׁ הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה. הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, דִּכְתִיב: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה״. וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה, דִּכְתִיב: ״כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּמַצָּה: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״. וְאֵימָא לְרַבּוֹת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִיעוּר? ״בַּיּוֹם״ כְּתִיב. וְאֵימָא מִצַּפְרָא! ״אַךְ״ חִלֵּק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: מָצִינוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: רִאשׁוֹן — דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, דְּאָמַר קְרָא: ״הָרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד״. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, הָכִי נָמֵי רִאשׁוֹן דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״, מָה ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לֶחָג, אַף ״רִאשׁוֹן״ — רִאשׁוֹן לֶחָג. הָכָא נָמֵי כְּתִיב: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״רִאשׁוֹן״, ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִכְדַאֲמַרַן. אִי הָכִי הָתָם נָמֵי, ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? וְתוּ, הָתָם דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״, אֵימַר ״רִאשׁוֹן״ דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן״, מָה ״שְׁמִינִי״ — שְׁמִינִי דְּחַג, אַף ״רִאשׁוֹן״ — רִאשׁוֹן דְּחַג. ״הָרִאשׁוֹן״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מֵ״רִאשׁוֹן״ וּ״שְׁמִינִי״ נָפְקָא! אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קָא מַשְׁמַע לַן. וְלָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָא וָיו וְלָא הֵא?! וְתוּ, הָתָם דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם״ — רִאשׁוֹן דְּמֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע?! אֶלָּא, הָנֵי שְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״, זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה ״רִאשׁוֹן״: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר״. וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ״. וְלִשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם״. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ — לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּים. וְאֵימָא: כָּל חַד וְחַד כִּי שָׁחֵיט! זְמַן שְׁחִיטָה אָמַר רַחֲמָנָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״ — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ — לֹא תִּשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִין חָמֵץ קַיָּים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״, וּכְתִיב: ״כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, וּמָצִינוּ לַהַבְעָרָה שֶׁהִיא אַב מְלָאכָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״ — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב — תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״, חִלֵּק. וְאִי בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ, מִי שְׁרֵי? הָא אִיתַּקַּשׁ הַשְׁבָּתַת שְׂאוֹר לַאֲכִילַת חָמֵץ, וַאֲכִילַת חָמֵץ לַאֲכִילַת מַצָּה! אָמַר רָבָא:

15 סנהדרין פתח ↗

דְּלֶיעֱבֵד לֵיהּ אָרוֹן. ״תִּקְבְּרֶנּוּ״! לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

16 סנהדרין פתח ↗

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא – לָא כֹּל כְּמִינֵּיהּ, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא – הָא אָמַר: לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה. מַאי?

17 סנהדרין פתח ↗

18 סנהדרין פתח ↗

19 סנהדרין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה – צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי? אִין, דִּכְתִיב: ״אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״.

20 סנהדרין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ נָמֵי לִיקַּבְרוּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה? הַאי דְּצַדִּיק הוּא – תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ – לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

21 סנהדרין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֶסְפֵּידָא, יְקָרָא דְּחָיֵי הָוֵי אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי נָמֵי, לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין.

22 סנהדרין פתח ↗

23 סנהדרין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״, דְּלָא תֶּיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

24 תוספות פתח ↗

תלישה לאו כלום היא - והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם חולין דף פט. דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ:

25 תוספות פתח ↗

הספידא יקרא דחיי - תימה הא דאמר בפ' הערל יבמות דף עח. אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי"ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה:

1 בגמרא אהני לרבויא שאר נסקלין: ק"ק דאם כן לא לכתוב לר' אליעזר ריבויא כלל ונילף שאר נסקלין במה מצינו ממגדף דא"ל דא"כ הוי ילפינן גם שאר חייבי מיתות דז"א דהא איכא למיפרך מה למגדף שכן חמיר דבסקילה וכדפרכינן ריש פ' היו בודקין. וי"ל דאי ממגדף איכא למיפרך מה למגדף שכן כפר בעיקר או פירכא כיוצא בזה אבל קשה דנילף ממגדף ובן סורר ומורה דאית ליה לר' אליעזר דקרא לקמן ג"כ דנתלה ואי ילפינן מתרווייהו ליכא למיפרך מידי ועוד קשה אי פרכינן אמגדף שכן כפר בעיקר א"כ ל"ל כלל דוהומת לא לכתוב רק מגדף ומרבינן ג"כ עע"ז כיון דדמי ליה שכפר בעיקר כמותו וכדאמרינן לעיל דהשתא אין לומר כמ"ש הר"ן דאי לא הוי כתיב כלל לרבנן הוי ילפינן במה מצינו ממגדף כל חייבי סקילות דז"א דהא איכא למיפרך מה למגדף שכן כפר בעיקר וא"כ קשה ממנ"פ אי יש פירכא שלא נלמוד אחרים ממגדף קשה לרבנן והומת ותלית ל"ל ואי אין פירכא קשה לר' אליעזר כן ולכאורה י"ל דבאמת אין פירכא שלא נילף שאר חייבי סקילות ממגדף ואעפ"כ הוצרך לרבוי' לרבות שאר נסקלין דאל"כ ה"א דבן סורר ומורה ומגדף הוו ב' כתובים הבאים כא' כיון דכולם היינו יכולים לילף ממגדף וא"כ ג"כ בן סורר ומורה אך דהיא גופא קשיא ל"ל רבויא אבן סורר ומורה מי גרע משאר חייבי סקילה ואי נאמר דה"א דבן סורר גרע משאר חייבי סקילה ולא בעי תליי' משום דלא חייב מיתה כלל ונהרג על שם סופו או שאר פירכא א"כ קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת דלא הוו ב' כתובים דהא צריכים למכתב תרווייהו וא"ל דמ"מ הוי ב' כתובים הב"כ דלא לכתוב מגדף ונילף אותו עם שאר חייבי סקילה מבן סורר ומורה דא"כ אכתי יקשה כקושיתנו הנ"ל דלא לכתוב לא רבויא ולא מגדף ונילף כולהו מבן סורר ומורה אי ליכא פירכא ואי איכא פירכא א"כ לא הוי ב' כתובים ה"כ וג"כ קשה לא לכתוב רבויא לר"א ואי איכא פירכא לנסקלין שלא נילף ממגדף א"כ קשה לרבנן רבויא ל"ל וגם א"ל דדלמא איכא פירכא לרבנן שלא נילף אפילו ע"ז ממגדף אי לאו כלל דא"כ מנ"ל להגמרא דלרבנן כלל ופרט המרוחקים אין דנין בכו"פ דלמא סברי כבן עזאי בב"ק דף פ"ה דדנין והכא ע"כ מרבינן ע"ז דאל"כ קשה כלל דוהומת ל"ל ואם כן ממנ"פ קשה:

2 מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה: ק"ק לרבנן הך מיעוטא דחטאו ל"ל דמהיכי תיתי לרבות בן סורר ומורה כיון דלא מרבו כל חייבי מיתת סקילה:

3 בבת כהן ובועלה: הא דלא קאמר בנערה המאורסה ובועלה שני דהיא בסקילה משעת בעילה ראשונה שהיתה עדיין בתולה והוא בחנק דבביאה שניה כבר היתה בעולה משום דמסתבר ליה דנואף ונואפת הוי ע"י חדא עבירה שהוא נעשה עי"ז נואף והיא נואפת:

4 או בבת כהן וזוממי זוממין: ואעפ"כ שייך שפיר ואפילו נואף ונואפת כיון דמיתת הזוממין בא ע"י מיתת הבועל ולזה כיון רש"י במה שסיים ד"ה או בבת כהן והיינו מיתת הבועל. ועיין בתוס' ריש מכות ששם נסתפק הר"י אי זוממי בת כהן נידונין במיתתו גם כשהוא לא היה נהרג ע"פ עדותן והוכיח מסוגיא זו דהא הכא ע"כ לא היה נהרג הבועל מדלא קאמר רק זוממי זוממין ואעפ"כ הן נדונין במיתתו ע"ש ובריטב"א שם כתב שדעת רש"י כדעת ר"י הזקן שפליג על זה וסובר דדוקא כשהבועל היה נהרג ע"פ עדותן הן נהרגין במיתתו וליישב ראי' התוס' לשיטת רש"י י"ל דאיירי שע"י עדותן היה הבועל נהרג ואעפ"כ השתא אינו נהרג כגון שהעדים הראשונים אמרו שהתרו בו ובשעה שהוזמו ונגמר דינם היה הבועל עדיין קיים ובתוך הזמן מת או ברח או באמת כבר נהרג בימים שעברו. ומה שהביאו התוס' עוד לראי' שם דאל"כ היא ולא זוממי' ל"ל י"ל דאי מלאחיו דוקא ה"א דדוקא כשהבועל עדיין קיים אבל בשכבר נהרג ה"א בכה"ג נידונין במיתתה כיון שלא קרינן בה כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכדאמרינן במכות דף י"ד קמ"ל היא ולא זוממיה דגם בכה"ג נידונין במיתת הבועל ובה"ג גם רש"י מודה כיון דהשתא הבועל נהרג ועיין בחידושי למכות שם:

5 במתניתן ואם לן עובר עליו בל"ת: ק"ל למה לא קאמר בעשה ול"ת דהא איכא ג"כ עשה דקבור תקברנו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מה סנהדרין דאיכא מצות עשה לקבור הרוגי ב"ד ביום הריגתן מקבור תקברנו. ולענ"ד י"ל ע"פ מה דאמרינן בב"מ דף ק"י ע"ב ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר איני יודע שעד בוקר ומה ת"ל עד בוקר כו' ופי' רש"י שם שאין לינה קרוי עד הבוקר דכתיב ולא ילין לבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא עכ"ל אלמא דלשון לא תלין גם בלא עד בוקר משמע בכ"מ עד בוקר וא"כ גבי הלנת מת דכתיב ג"כ לא תלין ג"כ אינו עובר אלא עד הבקר וא"כ לכאורה קשה איך אמרינן לקמן ע"ב דתולין אותו סמוך לשקיעת החמה שלא יתעצלו ויאמרו עדיין יש שהות להורידו ובתוך כך יעבור הזמן הא אכתי שייך חשש זה גם כשתולים אותו סמוך לשקיעת החמה דהא יש עדיין שהות להורידו כל הלילה כיון דאין עוברים עד הבקר. אכן זה אינו דאף דלא תלין אינו אלא עד הבקר מ"מ עשה דקבור תקברנו היא דוקא ביום הריגתו ולא בלילה שאחריו דביום ההוא כתיב ובכ"מ יום הולך אחר הלילה חוץ מבקדשים כדאמרינן סוף פרק אותו ואת בנו ולפ"ז עשה דקבור תקברנו הוא בסוף היום דוקא ול"ת דלא תלין בסוף הלילה ולכן כשמיירי מואם לן עובר בל"ת שהוא בסוף הלילה לא יכול למינקט ג"כ עשה דקבור בהדה דעלי' אינו עובר משום לינה דכבר עבר כשהגיע סוף היום ולא קברו:

6 הלינהו לכבודו להביא לו ארון: הא דמחלקינן באיסור תורה בין לכבודו לשאינה לכבודו היינו משום דציווי קרא גופא אינה רק לינה שהוא לביזוי המת כדאמרינן לקמן דף מ"ז ע"א כי אמר רחמנא לא תלין דומיא דתלוי דאית ביה בזיון:

7 ברש"י ד"ה אבל מיתה א'. ושמונים נשים לאו בעבירה: בזה יש ליישב מה שהקשינו לעיל במתניתן למה דלא פריך ר"א מהך דנשים אפלוגתא קמייתא דלכאורה יש לדקדק עוד מאי מקשה ר"א וכי לא ידע ג"כ דע"כ הוראת שעה היתה מדדן ב' ביום א' דהוא ודאי ג"כ לא יפלוג אהך דינא אכן י"ל ע"פ מה דאמרינן בכריתות דף ג' סוף ע"ב דבעל אוב המקטר לשד היינו לע"ז ע"ש. ולפ"ז י"ל דאפלוגתא קמייתא לא היה יכול להקשות די"ל דכשוף דהנך נשים היה שהיו מקטרות לשד ודן אותן שב"ש משום עע"ז וע"ז גם לרבנן נתלין. אכן לפ"ז מדתלה לכולן ע"כ בכולן היה עבירה אחת דהיינו בעלת אוב המקטרת לשד וא"כ לאו הוראת שעה היתה שם ולכן מקשה שפיר מהך עובדא אפלוגתא בתרייתא אכן רבנן השיבו לו דבאמת הי' בב' עבירות ומיתתן הוראת שעה היתה ולכן הא דתלה נשים ותלה נידונים על כישוף זה ג"כ משום הוראת שעה היתה:

8 בתוספת ד"ה השתא דמרחקי לאו דאין דנין כלל: ובמנחות כתבו דהך דהתם ודאי אין דנין כלל כיון דהוי בב' פרשיות וכדאמרינן בפסחים ד"ז אבל היכי דמרחקי מהדדי בחדא פרשה בזה פליגי רבי ובן עזאי בב"ק דף פ"ה ורבא ואביי בנדה דף ל"ג ובב"ק שם כתבו דסוגיא דהכא אתיא כמ"ד אין דנין וא"ל דלפ"ז לבן עזאי דסבר דדנין מנ"ל עע"ז וכי יפלוג אר"א וחכמים די"ל דדריש ברבוי ומיעוט דהוי כלל ופרט וכלל וכמו לרבנן כלל ופרט המרוחקין דא"ל דא"כ למה לא מרבה שם בב"ק ג"כ כעין הפרט דהתם ליכא לרבויי מידי דאל"כ לא פריך שם מידי לרבי כו' ל"ל. ע"ש:

9 בד"ה אותו בלא כסותו. ואע"ג דמשעת סקילה: הא דלא קאמרי כיון דהשתא לר' אליעזר לא ממעטינן מאותו אותה א"כ צריך בלא כסותו משום דידה דהיא אינה נסקלת ערומה לרבנן במתניתן דלעיל משום דלפ"ז יקשה לרבנן דילפי דהיא אינה נתלית מאיש א"כ אותו למעט כסותו ל"ל לא משום דידיה מצרכינן כיון דנסקל ערום ולא משום דידה דאינה נתלית כלל ולכן ע"כ הוצרכו התוס' לתירוצם:

10 בגמרא אלו נאמר חטא ותלית ה"א תולין אותו: אף דוהומת צריך לרבנן לעיל לכללא לרבות ע"ז ולר"א לרבויי לרבות שאר הנסקלין מ"מ מיותר הוא דכלל או יתור גם מחטא משפט מות בלא והומת הוי ידעינן:

11 הא כיצד משהין אותו: ק"ל איך שייך הא כיצד לזה אי ממיתין ואח"כ תולין או איפכא. ונלענ"ד דלכאורה קשה ממנ"פ אהך ברייתא אי הפי' הוא דה"א דתולין אותו וע"י תלייה ממיתין אותו הא ע"כ א"א לומר כן דהא קרא כתיב וסקלתם באבנים ומתו אלמא דמיתתם ע"י סקילה תהיה ועוד דהלשון ואח"כ ממיתין אותו לא משמע כן ואי הפי' דתולין אותו מחיים ואח"כ מורידין אותו כשהוא חי וסוקלין אותו איך כתיב קרא לא תלין נבלתו על העץ הא כשתולין אותו עדיין חי הוא. ונ"ל דפי' הברייתא כך הוא דאי לא הוי כתיב והומת ה"א דמצות הכתוב אינה רק שיתלו אותו ולא קפיד קרא אי תולין אותו קודם סקילתו או אח"כ ולכן שפיר כתיב קרא לא תלין כשתלו אותו אחר סקילה אבל מ"מ ה"א כיון שיכולים לתלותו גם לפני סקילה תולין אותו כן שלא יבא לעבור על לא תלין וע"ז קאמר ת"ל והומת כו' והשתא קאמר הא כיצד עושין שלא יבא לעבור אל"ת או קבר תקברנו לפמ"ש לעיל משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה:

12 ת"ל כי קבור. מרבוי' משמע ליה דאף העץ בעי קבורה כ"כ רש"י: א"ל הא לקמן דרשינן מהך יתורא דבכל המתים עובר על הלנתן י"ל דתרתי יתורים יש כאן קבר וכינוי כו' דהוי מצי למיכתב תקבר וכתיב תקברנו א"נ דהוי מצי למכתב קבור קבור או תקבור תקבור וכדאמרינן בב"ק ד' ס"ה לענין המצא תמצא ובשאר דוכתי. אכן מהרמב"ם פט"ו מה' סנהדרין משמע דבאמת הך דרשה דטעון העץ קבורה לאו מקבור אתיא אלא מסברא שלא יאמרו זה הוא העץ שנתלה עליו פלוני אך דלפ"ז צריך לדחוק בפי' הברייתא:

13 תניא אומר ר' מאיר משלו משל: מדמייתי הך דר"מ הכא משמע דמלשון קללת אלהים תלוי דריש כן וכן כתב רש"י בפי' בפירושו לפ' כי תצא וקשה דהא ר"מ גופא דריש לקמן מקללת מגדף וקיל לי עלמא וא"כ לאו מיותר הוא וצ"ל דתנאי אליביה דר"מ דמאן דאמר דר"מ יליף להך דקיל לי עלמא מקללת באמת לא יליף הך דמשל לב' אחים וכן איפכא אבל מגדף ודאי ידעינן גם להך דרשה דמשלו משל מדכתיב לשון קללה ולא לשון בזוי ש"מ תרתי ולכן לא חש בגמרא להקשות אהך דר"מ האי מבעי לי' לגופיה כדפריך אאידך דר"מ:

14 מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת: ק"ק והא מקבור תקברנו לא ידעינן אלא עשה ואכתי ל"ת מנ"ל ועוד דלאיכא דאמרי דדריש מיתורא קבורה מנ"ל ל"ת למלין את מתו וי"ל דודאי מיתורא דתקברנו דרשינן קבורה לשאר מתים ג"כ והא דדרשינן מני' ל"ת היינו כמו דדרשינן בפסחים דף ה' ע"א מהקישא כל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה ע"ש וה"נ דרשינן הכא מהקישא כל שישנו בקבור תקברנו ישנו בלא תלין וכיון דכל המתים הם בעשה דקבור הם ג"כ בלא תעשה דלא תלין והא דאמרינן בב"ק סוף פרק מרובה בי' דברים שנאמרו בירושלים שאין מלינין בתוכה מת אף שבכ"מ אין מלינין משום ל"ת היינו שאפילו לכבודו אין מלינין ואם הוצרכו להלינו מוציאין אותו מחוץ לירושלים אכן מפירש"י שם לא משמע כן:

15 תקברנו לא משמע ליה: רש"י כתב לגוי לא משמע ריבוי לדרשה ומדברי הר"ן נראה דפי' דלמ"ל ארב חמא קאי אכן ק"ק דאי לא משמע ליה רבויא לדרשה א"כ בלא הך דליעבד לי' ארון לא היה יכול להביא קרא דקבור דכתיב גבי מומת ע"י ב"ד והרי שבור מלכא אסתם קבורה שאל שהיא בשאר מתים. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דודאי דריש יתורא לרבות שאר מתים רק דנדרוש מתקברנו ב' דרשות דהיינו ריבוי שאר מתים וקבורת קרקע מדהוי מצי למכתב קבור קבור זה לא משמע לי'. וכש"כ שי"ל כן לפי' הר"ן דלמ"ל קאי ארב חמא:

16 למאי נפ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה: א"ל דתפשוט דלאו משום בזיונא הוא דאל"כ איך צוה ר' אלעזר בר"ש לדביתהו שלא לקברו כדאמרינן בב"מ דף פ"ד ע"ב דאף אי מחל על בזיונו וכי לא חס הצדיק על כבוד משפחתו. די"ל דהא התם לא היה בזיון שלא היה מוטל לעין כל עד שלא ידעו כלל שמת הוא ועוד דהרי לא היה מוטל בבזיון כיון דלא שלטה בי' רמה כדאמרינן שם והרי בזיון אינו אלא כשיראוהו מת ונרקב ונבקע כמ"ש רש"י וגם א"ל דא"כ לידוק איפכא דמשום בזיונא הוא דאי משום כפרה וכי יבעט הצדיק בכפרה די"ל דעשה כן שלא יענשו החכמים עליו על שלא קברוהו לפי כבודו כנראה שם:

17 דאמר לא בעינא דיקברוה. לכאורה קשה למאי נפ"מ בזה הא מ"מ צריך קבורה דהא כל המלין את מתו עובר בל"ת דקבור תקברנו כתיב וי"ל לפי מה דאמרינן לקמן דלא תלין הוי דוקא דומיא דתלוי דאית ביה בזיון וא"כ היינו דקא מבעי' ליה אי הוי בקבורה משום בזיון משפחה גם היכי שמחל על בזיונו וא"כ הוי דומיא דלא תלין וצריכין לקברו מן התורה או הוי רק משום כפרה וא"כ אין צריך לקברו ובזה א"ש מה שכתב הרמב"ם רפי"ב מה' אבל דצריך לקברו משום דכתיב קבור תקברנו והקשה הלח"מ שם דלכתוב טעמא דש"ס דמשום בזיונא הוא. אכן לפ"ד י"ל כיון דהטעם דצריך קבורה הוא משום דלא איפשטה האיבעי' וספק אסורא לחומרא וכמ"ש הכס"מ שם בשם הרמב"ן אך דזה שייך דוקא אי הוי הספק בדבר דאורייתא אבל אי הוי בדרבנן ספיקא לקולא ולכן הרמב"ם שרצה ליתן טעם למה צריך קבורה מספק שפיר כתב הטעם משום דדאורייתא הוא דכיון דמספק הטעם הוי משום בזיונא א"כ הוי דומיא דלא תלין וצריך קבורה מן התורה. ודברי הרמב"ם אתיין שפיר:

18 האמר לא בעינא כפרה: פי' וא"כ אינו מכפר כמ"ש רש"י א"ל דהתינח לאביי דסבר בכריתות דף ז' ע"א דהאומר לא תכפר לי חטאתי אינה מכפרת אבל לרבא דסבר שם דכפרה ממילא קאתי והא דבעינן שירצה בהקרבתה היינו דוקא גבי חטאת משום דבלא"ה לאו חטאת היא אבל הכא מכפרת קבורה גם כשמבעט בה די"ל הא אמרינן התם דהדר בי' רבא וא"כ האבעי' אליבא דכ"ע אזלא:

19 דכתיב אדם אין צדיק בארץ: ק"ק דלפשוט האבעי' מהא דאמרינן ספ"א דב"ב דד' מתו בעטיו של נחש ועליהם לא נאמר אדם אין צדיק בארץ כמ"ש התוס' שם וכי ס"ד דהם לא נקברו:

20 ת"ש וספדו לו כל ישראל: ק"ק הא שייך ג"כ דלמא דליעבד לי' ארון דבשלמא אקושיא מדאיקבר צדיקי א"ל כן דהא וקברו במערה דהוי קבורת קרקע כמו כוכין שבזמן התלמוד וכמ"ש הר"ן וכן מקבורת משה פריך שפיר דהא כתיב ויקבור אותו בני וכן מלא יספדו י"ל דפריך שפיר כיון דכתיב לדומן על פני האדמה משמע דקבורה היה בתוך האדמה אבל מאי דפריך מוספדו לו קשה. וצ"ע:

21 למאי נפ"מ דאמר לא תספדוה להאי גברא: ק"ק והיורשים מאי קאמרי אי רוצים להספידו מי ימחה בידם ואי אינם רוצים והאיבעי' היא אי מפקינן מהם א"כ היינו הא"נ לאפוקי מיורשים וי"ל דבאמת היורשים רוצים רק שיש ספק אי יש מצוה לקיים בזה דברי המת דאי יקרא דחיי הוא אין הוא יכול למחול על כבודם:

22 א"נ לאפוקי מיורשים: פי' דיקרא דחיי לא שייך רק גבי יורשים וכמ"ש הר"ן ולפ"ז ה"ה דהוי מצי למימר נפ"מ לגר אי צריך הספד או לא:

23 ת"ל לא יספדו ולא יקברו: א"ל דאי גם יקרא דשכבי ג"כ קשה דהא אמרינן ניחא להו לצדיקי דמיקרי בהו אינשי וא"כ ניחא להו לצדיקייא לספוד הרשעים די"ל דאי משום ניחא לחוד אין עושין יקרא לרשעים:

24 בתוספת ד"ה חליצה לאו כלום. דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ: אכן לפ"ז אי עץ הנעוץ בעיר הנדחת שרי תליא בפלוגתא דר"י ורבנן. וכן אי חשיב מחובר לענין גט לפמש"כ התוס' בחולין שם:

25 ד"ה הספידא. שאני מלך דאיכא בזיון טפי: המהרש"א בח"א הקשה דא"כ מאי מקשה מבשלום תמות דהא כתיב גבי צדקיהו שהי' מלך והניח בקושיא. ונלענ"ד עפ"י מה דאמרינן גיטין דף ס"ח ע"ב דשלמה מלך והדיוט הי' והיינו כשהי' מושלך ממלכותו היה הדיוט וחד אמר ששב למלכותו ונעשה מלך וצדקי' גלה לבבל והי' שם בבית האסורים עד שמת נבוכדנצר וביום שאחריו מת כמבואר בכתוב ובסדר עולם וא"כ כשמת לא היה מלך רק הדיוט דכבר עבר ממלכותו ץ ולכן פריך שפיר:

1 בבא קמא פתח ↗

בִּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִים זֶה מִזֶּה קָמִיפַּלְגִי –

4 ריטב"א על מכות פתח ↗

חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. פירש"י ז"ל אם העידו על שניהם דאע"ג שהן מוזמין משניהם ומיתתה חמור ממיתת הבועל ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל שהיא קלה דדרשינן כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא התם. ומ"מ נראה מלשונו ז"ל שאם לא העידו על הבועל אלא עליה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהיה בן ט׳ שנים ויום א׳ שביאתו ביאה שהתחייב על ידו והוא פטור במיתתה ודאי נדונין ולא במיתתו וכן נראה מלשון משנה דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ולמה ליה למיתני הכא דין בועלה אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר אבל יש שפירוש דלעול׳ נדונין במיתת הבועל ואע"פי שלא העידו עליו ובמקומה הארכתי בזה בס"ד והעליתי כדברי רש"י ז"ל מדברי ר"י הזקן ז"ל והאי זוממין בת כהן לרבנן דאמרי נשואה יצאה לשריפה ולא ארוסה דארוסה בסקיל׳ היא כדין בת ישראל ומשום דסבירא להו דסקילה חמור׳ כדאיתא התם הרי היא בשריפה ובועלה בחנק כדינו גבי נשואה בת ישראל והעדים ג"כ בחנק הקל כמוה וכדמפרש ז"ל הכא דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו אבל לר"ש דסבר ארוסה ג"כ יצאה מכלל בת ישראל מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפ׳ ובועלה בסקילה כדינן עם בת ישראל והם נדונין כמותו בסקיל׳ הקלה ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר"ש וזה ברור:

12 בבא קמא פתח ↗

אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא אוֹ ״הִמָּצֵא הִמָּצֵא״ אוֹ ״תִּמָּצֵא תִמָּצֵא״; מִדְּשַׁנִּי קְרָא, שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

14 בבא קמא פתח ↗

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם: אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ; וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה; וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת;

16 בבא מציעא פתח ↗

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא סְמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדַּעְתֵּיהּ, קַבֵּיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי. בְּאוּרְתָּא הֲווֹ מָיְיכִי לֵיהּ שִׁיתִּין נַמְטֵי, לְצַפְרָא נָגְדִי מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא. לִמְחַר עֲבַדָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ וּבָרֵי. וְלָא הֲוָת שָׁבְקָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ לְמִיפַּק לְבֵי מִדְרְשָׁא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִדְחֲקוּהוּ רַבָּנַן. בְּאוּרְתָּא אֲמַר לְהוּ: אַחַיי וְרֵעַי, בּוֹאוּ! בְּצַפְרָא אֲמַר לְהוּ: זִילוּ מִפְּנֵי בִּיטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד שְׁמַעָה דְּבֵיתְהוּ, אֲמַרָה לֵיהּ: אַתְּ קָא מַיְיתֵית לְהוּ עִילָּוָיךְ! כִּלִּיתָ מָמוֹן שֶׁל בֵּית אַבָּא. אִימְּרַדָה, אֲזַלָה לְבֵית נָשָׁא. סְלִיקוּ וַאֲתוֹ הָנָךְ שִׁיתִּין סָפוֹנָאֵי, עֲיַילוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטִי שִׁיתִּין אַרְנָקֵי, וַעֲבַדוּ לֵיהּ שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָּא וְאָכֵיל לְהוּ. יוֹמָא חַד, אֲמַרָה לַהּ לְבַרְתַּהּ: זִילִי בְּקַי בַּאֲבוּךְ מַאי קָא עָבֵיד הָאִידָּנָא? אָתְיָא, אֲמַר לַהּ: זִילִי אֱמַרִי לְאִימִּיךְ: שֶׁלָּנוּ, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ״. אֲכַל וּשְׁתִי וּבְרִי נְפַק לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ שִׁיתִּין מִינֵי דְּמָא – טַהֲרִינְהוּ. הֲוָה קָא מְרַנְּנִי רַבָּנַן וְאָמְרִי: סָלְקָא דַעְתָּךְ לֵית בְּהוּ חַד סָפֵק?! אָמַר לְהוּ: אִם כְּמוֹתִי הוּא – יִהְיוּ כּוּלָּם זְכָרִים, וְאִם לָאו – תְּהֵא נְקֵבָה אַחַת בֵּינֵיהֶם. הָיוּ כּוּלָּם זְכָרִים. וְאַסִּיקוּ לְהוּ ״רַבִּי אֶלְעָזָר״ עַל שְׁמֵיהּ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: כַּמָּה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּיטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: יָדַעְנָא בִּדְרַבָּנַן דִּרְתִיחִי עֲלַי, וְלָא מִיעַסְקִי בִּי שַׁפִּיר. אַוגְנְיַן בְּעִילִּיתַאי וְלָא תִּדְחֲלִין מִינַּאי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִישְׁתַּעְיָא לִי אִימֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן, דְּאִישְׁתַּעְיָא לַהּ דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לָא פָּחוֹת מִתַּמְנֵי סְרֵי, וְלָא טְפֵי מֵעֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין אַוגְנֵיתֵיהּ בְּעִילִּיתָא. כִּי הֲוָה סָלְיקָנָא מְעַיְּנָנָא לֵיהּ בְּמַזְיֵיהּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתַּמְטָא בִּינִיתָא מִינֵּיהּ הֲוָה אָתֵי דְּמָא. יוֹמָא חַד חֲזַאי רִיחְשָׁא דְּקָא נָפֵיק מֵאוּנֵּיהּ, חֲלַשׁ דַּעְתַּאי. אִיתְחֲזִי לִי בְּחֶלְמָא אֲמַר לִי: לָא מִידֵּי הוּא, יוֹמָא חַד שָׁמְעִי בְּזִלוּתָא דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלָא מַחַאי כִּדְבָעֵי לִי. כִּי הֲווֹ אָתוּ בֵּי תְרֵי לְדִינָא, הֲווֹ קָיְימִי אַבָּבָא, אָמַר מָר מִילְּתֵיהּ וּמַר מִילְּתֵיהּ נָפֵיק קָלָא מֵעִילִּיתֵיהּ, וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא מִינַּצְיָא דְּבֵיתְהוּ בַּהֲדֵי שִׁבָבְתָּא, אֲמַרָה לַהּ: תְּהֵא כְּבַעֲלַהּ שֶׁלֹּא נִיתַּן לִקְבוּרָה. אָמְרִי רַבָּנַן: כּוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָאו אוֹרַח אַרְעָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אִיתְחֲזַאי לְהוּ בְּחֶלְמָא, אֲמַר לְהוּ: פְּרֵידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם, וְאִי אַתֶּם רוֹצִים לַהֲבִיאָהּ אֶצְלִי? אֲזוּל רַבָּנַן לְאִעֲסוֹקֵי בֵּיהּ, לָא שְׁבַקוּ בְּנֵי עַכְבְּרַיָּא, דְּכֹל שְׁנֵי דַּהֲוָה נָיֵים רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעִילִּיתֵיהּ לָא סְלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתַיְיהוּ. יוֹמָא חַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי הֲוָה, הֲווֹ טְרִידִי. שַׁדַּרוּ רַבָּנַן לִבְנֵי בֵירֵי וְאַסְּקוּהוּ לְעַרְסֵיהּ וְאַמְטְיוּהּ לִמְעָרְתָּא דַאֲבוּהּ. אַשְׁכְּחוּהָ לְעַכְנָא דְּהָדְרָא לַהּ לִמְעָרְתָּא. אֲמַרוּ לַהּ: עַכְנָא עַכְנָא! פִּתְחִי פִּיךְ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו. פְּתַחָה לְהוּ. שָׁלַח רַבִּי לְדַבֵּר בְּאִשְׁתּוֹ, שְׁלַחָה לֵיהּ: כְּלִי שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קוֹדֶשׁ יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חוֹל? תַּמָּן אָמְרִין: בַּאֲתַר דְּמָרֵי בֵיתָא תְּלָא זְיָינֵיהּ, כּוּלְבָּא רָעֲיָא קוּלְּתֵיהּ תְּלָא. שְׁלַח לַהּ: נְהִי דִּבְתוֹרָה גָּדוֹל מִמֶּנִּי, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִי גָּדוֹל מִמֶּנִּי? שְׁלַחָה לֵיהּ: בְּתוֹרָה מִיהָא גָּדוֹל מִמְּךָ לָא יָדְעָנָא, בְּמַעֲשִׂים יָדְעָנָא, דְּהָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי. בְּתוֹרָה מַאי הִיא? דְּכִי הֲווֹ יָתְבִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אַסַּפְסַלֵּי, יָתְבִי קַמַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אַאַרְעָא. מַקְשׁוּ וּמְפָרְקוּ. אָמְרִי: מִימֵיהֶן אָנוּ שׁוֹתִים וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע?! עֲבַדוּ לְהוּ סַפְסַלֵּי אַסְּקִינְהוּ. אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: פְּרֵידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְאַבְּדָהּ הֵימֶנִי? אֲחֲתוּהּ לְרַבִּי. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב יִחְיֶה, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב יָמוּת? אֲחֲתוּהּ נָמֵי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָמַר: קָא חָשְׁבִיתוּ לֵיהּ כְּווֹתִי? עַד הָהוּא יוֹמָא כִּי הֲוָה אָמַר רַבִּי מִילְּתָא הֲוָה מְסַיַּיע לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִכָּאן וְאֵילָךְ כִּי הֲוָה אָמַר רַבִּי ״יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב״, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּךְ וְכָךְ יֵשׁ לְךָ לְהָשִׁיב, זוֹ הִיא תְּשׁוּבָתְךָ. הַשְׁתָּא הִיקַּפְתָּנוּ תְּשׁוּבוֹת חֲבִילוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי, אַל יֵרַע לָךְ, שֶׁהוּא אֲרִי בֶּן אֲרִי וְאַתָּה אֲרִי בֶּן שׁוּעָל. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: שְׁלֹשָׁה עִנְוְותָנִין הֵן, וְאֵלּוּ הֵן: אַבָּא,

17 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

הַהֶסְפֵּד כְּבוֹד הַמֵּת הוּא. לְפִיכָךְ כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין לִתֵּן שְׂכַר מְקוֹנְנִים וְהַמְקוֹנְנוֹת וְסוֹפְדִין אוֹתוֹ. וְאִם צִוָּה שֶׁלֹּא יִסְפְּדוּהוּ אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם צִוָּה שֶׁלֹּא יִקָּבֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁהַקְּבוּרָה מִצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כא כג "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ":

18 כריתות פתח ↗

וַהֲדַר בֵּיהּ רָבָא, כִּדְתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שָׁבִין וְעַל שֶׁאֵין שָׁבִין? וְדִין הוּא, וּמָה חַטָּאת וְאָשָׁם מְכַפְּרִין וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, מָה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל הַשָּׁבִין אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַשָּׁבִין!

19 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרַשׁ בֵּיהּ קְרָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״ – וְכִי בַּת נָחָשׁ הִיא? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל״! אֶלָּא בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ.

« ערוך לנר על סנהדרין מ״ה ×¢×´×‘ ערוך לנר על סנהדרין מ״ז ×¢×´× »